המחר כבר כאן – והוא שיתופי מאי פעם

תחבורת המחר היא חשמלית, שקטה, לא מזהמת ובעיקר שייכת לכולם ומשנה את התפיסה שלנו מבעלות לשירות.

 (מתוך גיליון "תחבורת המחר" של דה מרקר יוני 2019)

פקקי התנועה ההולכים ומתארכים הם מנת חלקם של כולנו. מיליוני ישראלים מכלים מידי יום את זמנם היקר בעמידה אינסופית בטורים ארוכים של מכוניות, בעיקר בכניסות למטרופולינים, שמלבד בזבוז שעות העבודה (וגם שעות הפנאי) עולים לנו גם בזיהום אוויר כבד ובעצבים מרוטים. ההשלכות מהמציאות הזו הן קשות מאוד – על פי נתוני ה-OECD, כבישי ישראל הם הצפופים ביותר מבין המדינות החברות בארגון וכ-2,500 איש מקפחים את חייהם מידי שנה כתוצאה מזיהום אוויר הנגרם מתחבורה. כל זה עולה למשק הישראלי (כלומר לכולנו) קצת פחות מ-6 מיליון שקלים ביום עבודה, שבחשבון שנתי הופכים ליותר ממיליארד שקלים וחצי.

ההשלכות הללו מעסיקות כבר לא מעט שנים את טובי החוקרים והיזמים בתחום התחבורה, וכבר ברור לכולם שהעולם הזה עתיד לעבור מהפכה שאת תחילתה אנחנו מרגישים כבר בימים אלו אבל את סופה קשה מאד לחזות. בדיוק כפי שלפני 30 שנה, כשהרמנו את טלפון החוגה בבית כדי להתקשר לסבתא לאחל לה חג שמח, איש לא דמיין שבעתיד הוא יוכל לשלוח לה הודעת וואטס-אפ מהקצה השני של העולם – כך, כאשר אנחנו עומדים בפקק, אנחנו עדיין לא יכולים לחשוב על הדרכים בהם נגיע לעבודה בעוד 20 שנה. דבר אחד כבר אפשר לומר בבירור לגבי תחבורת העתיד – היא תדרוש שינוי תפיסתי אצל כולנו, שינוי שיתבטא במעבר מבעלות לשירות.

כשמדברים על תחבורת המחר הנטייה היא לחשוב מיד על כלי רכב חשמליים, לא מזהמים ואוטונומיים שיודעים לנסוע ללא נהג. הכל כמובן נכון, אבל יש נדבך מרכזי שחייב להתלוות לכל אלה והוא שיתופיות. מטרופולינים גדולים, המושכים אליהם מידי יום מיליוני עובדים ומבקרים, אינם יכולים להתבסס עוד על תחבורה פרטית. המרחב המשותף הוא מוגבל וכמות כלי הרכב שהוא יכול להכיל היא סופית, ולכן עלינו להכיר בעובדה שבעתיד לא נצטרך יותר להיות בעלים של כלי רכב וההתייחסות אליהם צריכה להיות כמו אל מעלית – נכנסים, נוסעים, מגיעים ומפנים אותם לבא בתור.

והעתיד שאנחנו מדברים עליו הוא ממש לא רחוק. כלי רכב אוטונומיים ללא נהג כבר מתחילים לקבל צורה ולהריץ נסיעות מבחן, ובסופו של יום יש בכוחם להפחית את מספר כלי הרכב הנעים על הכבישים, ובכך לצמצם את גודש התנועה ואת מספר תאונות הדרכים, ובעיקר לשפר את הנגישות, לתרום לצמצום פערים חברתיים ובטווח הרחוק גם להורדת מחירי הדיור. כל זאת בנוסף כמובן להפחתה משמעותית בזיהום האוויר עם המעבר המסתמן להנעה חשמלית.

יחד עם זאת, אף עיר בעולם כנראה לא יכולה לעשות זאת לבדה וכדי לקחת את המהלך הזה צעד אחד קדימה נדרשת התערבות ממשלתית ובעיקר מדיניות סדורה וחזון. אני בספק אם יש עוד עיר בארץ שהכינה, כמו תל אביב-יפו, מסמך מדיניות מפורט לתחבורה בת קיימה ותכנית אסטרטגית כוללת לצמצום השימוש ברכב פרטי, אולם משום שאנחנו לא נמצאים לבד במרחב, יש דברים שמחייבים שיתוף פעולה מהשלטון המרכזי. מחקרים שנערכו מראים כי ללא עידוד ממשלתי שיעור כלי הרכב החשמליים שייסע על כבישי ישראל יגיע בשנת 2025 ל-10% בלבד, בעוד שמדיניות שתעודד החדרה שלהם תביא לשיעור של 35% באותה התקופה. במספרים זה שווה חיסכון של כ-16.5 מיליארד שקל בעלות הדלקים, כמעט 9 מיליארד שקל מתקבולי מיסים וגידול בתוצר בגין השימוש בחשמל ועוד כ-3 מיליארד שקל כתוצאה מהפחתת הפליטות.

מהלכים כאלה מחייבים גם שינויים טכנולוגיים, שחלקם נמצאים בשימוש כבר כיום. מרכזי בקרה מתקדמים לניהול תנועה, כמו זה שקיים בעיריית תל אביב-יפו, יודעים לנטר בזמן אמת את התנועה ולמעשה לנהל סוג של דיאלוג בין התשתיות לבין הנהגים בצורה של בקרת רמזורים, פתיחה וסגירה של נתיבי תנועה לכיוון מסוים ופתרונות נקודתיים בזמן אמת בעת קיום אירועים גדולים. גם כאן על המדינה להתערב – מכוניות אוטונומיות לא נוסעות רק בין יפו לרמת אביב, והחדרה שלהן תחייב תפיסה הוליסטית וניהול תנועה ברמה מטרופולינית כדי שאפשר יהיה לעלות על הרכב בהרצליה ולרדת ממנו בלב מרכז העסקים של תל אביב-יפו.

בנוסף, ואולי לפני הכל, מפני שהעיקרון המנחה הוא שיתופיות, על המדינה לשים את עיקר כובד משקלה על פרויקטים לאומיים של הסעת המונים כמו האצת פרויקט חישמול מסילות הרכבת והמשך פיתוח מערכות הסעת ההמונים בגוש דן. כדי לעודד שימוש באמצעים אלה יש להתוות מדיניות שתעודד את עובדי המגזר הציבורי להגעה ירוקה לעבודה מבלי לפגוע בשכרם, בניגוד למצב כיום בו נדרשים העובדים להחזיק רכב פרטי כדי לזכות בהטבה, גם אם אינם עושים בו שימוש.

לכל אלה נלווים אמצעי תחבורה שיתופיים משלימים של ה"מייל האחרון" – פתרון של מיקרו-מוביליטי בדמות אופניים או קורקינטים שכבר היום נעשה בהם שימוש נרחב, אולם הם עדיין תלויים כמעט לגמרי ביזמים פרטיים, וברצון הטוב של הרשויות בכל הקשור בהתאמת התשתיות. מדיניות לאומית מסודרת ורגולציה מתאימה (ולא מורכבת מידי) תאפשר החדרה מבוקרת שלהם והרחבת השימוש בהם כך שיהווה אלטרנטיבה אמיתית למצב הקיים.

המחר קרוב אלינו יותר ממה שנדמה. המהפכה כבר כאן, ואת הקצב שלה קשה אפילו לדמיין (מישהו שמע על מובילאיי או וייז לפני 5 שנים?). כדי שנוכל להרוויח ממנה ולהפיק ממנה את המירב, אנחנו צריכים לעזור לה להיטיב עם החיים של כולנו.